"מטרת האיפור היא לשפר כמה שיותר את המראה או אפילו להפוך לאדם שונה. ישנם נשים שמשתמשות באיפור כדי להיראות צעירות יותר, אחרות כדי להסתיר את מה שהן מחשיבות לחולשתן, ואחרות כדי להבליט את היופי הפנימי שבהן" כך טוען פיטר פיליפס ארט דיירקטור של שאנל.
כמה שזה נכון, אני לא יודעת מה איתכן אבל האיפור בשבילי, היה הכלי שבעזרתו הפכתי לאדם שונה. הוא היה הפסיכולוג שלי, תמיד היה כאן בשבילי, הסתיר את החולשות שלי במקום לרדת עליהם, ותמיד ידע איך להחזיר לי את מצב הרוח.
עוד כשהייתי ילדה קטנה הייתי לוקחת את איפור של אמא כדי להיראות כמותה , כמה שהיא כעסה על כל צללית ששברתי לה. אולם אחרי שנולדו האחים שלי, שהיו שוברים קירות עם פטיש כדי להיות כמו אבא, או, אז היא הבינה שאין כמו בנות... או שלא. בהמשך האיפור עזר לי לכסות פצעי בגרות ולעבור תקופה קשה יחסית. גדלתי עוד קצת והרגשתי נסיכה כל פעם מחדש שהתאפרתי, בדרך גם התחתנתי עם מי שהחשבתי אז לנסיך על סוס לבן... כשהבועה התנפצה, וקלטתי שהנסיך על הסוס הוא רק סיפור יפה שמספרים לבנות והמציאות מעט שונה, האיפור שוב היה כאן. הוא עזר להסתיר את העייפות של תחילת היריון, בזכותו קיבלתי שמירת היריון... האם ניסיתן פעם ללכת לרופא עם מייקאפ חיוור בלי סומק, צללית חומה מתחת לעיניים, בלי קונסילר; ולהגיד לו:" היה לי התכוצויות כל הלילה ..."? אצלי, זה עבד. נולדו לי שני בנות בהפרש של שנה בין הטיטולים לבקוקים קרן האור שבקעה היה שוב האיפור שלי,הוא שעזר לי להמשיך להרגיש אישה למרות ערימת הטיטולים. עברתי מאז חויות לא פשוטות שלא כאן המקום לפרט (אולי בהזדמנות אחרת), כל פעם ששנאתי את עצמי התאפרתי למישהי אחרת. לא פעם לפני שהלכתי לפגישה עם אנשים שניצלו את גילי הצעיר, התאפרתי לאשה מבוגרת יותר (מי אמר שזה יתרון להיראות צעירה?). כשהייתי בדיכאון התאפרתי שוב לנסיכה של פעם, הייתי מסתכלת על המראה ואומרת לאשה הזו שממולי (היא באמת שונה ממני עם איפור), הייתי אומרת לה: "עכשיו יש לך מצב רוח: יש לך סומק על הלחיים. האודם שלך מחכה רק שתחייכי-אז חייכי!" הייתי מכריחה את עצמי לחייך וכשהצלחתי שמרתי עליו חזק כל היום שלא ילך לאיבוד החיוך הקסום של הנסיכה. כל פעם שהשגרה מאיימת להטביע אותי, אני נעמדת מול המראה ומנסה מראה איפור חדש שונה ולפעמים גם משונה. נראה שלא רק אני כזו, אחרת מה עומד מאחורי כל אותן בנות שמתאפרות מול מצלמה ומעלות כל יום איפור שונה ליוטיוב?
לפני שנה בעל הבית של הדירה בה חייתי אז, החליט לעשות שיפוצים בביתו (וגם בדרך להעיף אותי משם). כל יום היה מגיע עודה אבק בכל הבית ואומר שסיים. כל יום הייתי מנקה וביום שלמחרת הוא היה חוזר... אחרי שבועיים, חזרתי יום אחד, מיום עבודה עמוס, מוטשת ועיני חשכו . הבית הנוצץ שעזבתי בבוקר, הפך לאבק אחד גדול. אף אחד לא טרח ליידע אותי על הביקור הלא צפוי, אף אחד לא טרח לכסות את הרהיטים ואפילו כיסא שאוכל לשבת עליו-אין. נשברתי. הדמעות פרצו החוצה לבד, והבת החמודה שלי שעמדה לצידי הסתכלה עלי ואמרה:"די אמא! מספיק! אני לא יכולה לראות אותך בוכה! אם אין לך מצב רוח לכי לסופר-פארם תקני איפור ודי! אני צריכה את האמא היפה שלי שתמיד מחייכת!" באותו יום שמעתי לילדונת החכמה הזו . טוב נו, אומרים לי שלקנות איפור זה חלק מהמחויביות שלי בתור הורה, איך יכולתי לעמוד מול פיטוי כזה? חוץ מזה למה אנחנו -אני מתכוונת הנשים- תמיד מרגישות אשמות כשאנו קונות משהו? גברים לא יצדיקו את עצמם ולא ירגישו אשמים גם אם יקנו מכונית שעולה הרבה יותר יקר מכל תיק האיפור שלנו! אז זהו זה, קניתי סומק ורוד מעלף (ואני לא מתחרטת!), ניקיתי את הבית עם כוחות שלא ידעתי על קיומם ואף נותר לי כוח להרים טל לבעל הבית. אני לא אתאר פה את הצעקות שהוצאתי מגרוני המלא באבק (רק הסומק נתן לי את הכוח לזה) מה שבטוח הוא נבהל, ולא חזר יותר.
יום אחד גמלה בליבי ההחלטה שגם אני אעזור לנשים שקשה להן מסיבה כזו או אחרת (תאמינו או לא, לא יצא לי לאפר מישהי מבלי שתספר לי על כל הצרות שלה.) עשיתי הסבת מקצוע מגרפיקאית למאפרת. היום, יותר ממה שאני מאפרת אני יודעת שהאיפור הוא בראש ובראשונה טרפיה; כשאשה באה אלי לקנות איפור ומדברת שעה על בעלה , שעתיים על הילד החולה שלה ועוד שעה על הבוס, אני יודעת שמכרתי לה הרבה יותר מאיפור, בעצם נתתי לה את הכוח להמשיך הלאה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה