וויש ליסט מחודש

שלום לכולכן. שמעתי פעם שאנחנו לא יודעים להעריך משהו עד שאנחנו לא מאבדים אותו. השבוע למדתי את זה בצורה הקשה. הכל התחיל כשלבת שלי היה חום גבוה + שלשולים. אני יודעת, זה קורה במשפחות הכי טובות, אז זה קרה גם אצלי. בהמשך היא התחילה להתייבש והופנינו לחדר מיון כדי לקבל נוזלים. אני לא אמא מהיום, כבר יצא לי לחכות לילות שלמים בחדר מיון, כבר יצא לי לשבור את הגב בקורסה ליד ילד מאושפז, כבר יצא לי לטפל בילד עם שלשלושים, כנראה שזה החלק הפחות נעים בגידול ילדים, אבל מה לעשות? החלק היותר נעים כ"כ שווה שכולנו עושות את זה בשמחה.
בהמשך הדברים החלו לצאת מכלל שליטה: במשך 48 שעות היא שלשלה ללא הפסקה של שניה, היא התייבשה למרות הנוזלים אליהם הייתה מחוברת. וכשהיא לא יכלה יותר, פשוט שמתי לה חיתול שתישן איזה חצי שעה שעה (אני מדברת על ילדה בגיל 9), היא אושפזה בבידוד, כשאנשי התחזוקה מפחדים להיכנס לנקות, האחיות גם הן נמנעות מלהתקרב לחדר וכך גם הרופאים. בשלב הזה הלב של אמא התחיל לפעום חזק יותר. מחשבות שחורות ועגומות התחילו לחלחל בי ופניתי לרופא והתחלתי לספר לו שהבת שלי לא יוצאת מהשירותים. הוא התבלבל לרגע, לא מבין מה אני באה לחדש לו. "אין לכם מה לעשות?" שאלתי. "בגיל כזה לא עוצרים שלשולים, צריך לתת לכל הזבל לצאת" הוא פסק את גזר דינו. ואני ממשיכה, לא נרגעת :"אבל כמה זבל כבר יכול להיות בבנ"א? כמה היא יכולה כבר להתרוקן?" והוא לא ממש מרגיע אותי:"מצידי זה יכול להימשך כך שבועיים" מהההההההההה?????? הצרחה שהקמתי נשמעה בכל רחבי בית החולים. בשלב הזה כבר התחלתי להזכיר לו שהיא כבר התייבשה ואני חוששת לחייה, והוא צוחק: "היא לא הראשונה וגם לא אחרונה, אף אחד עוד לא מת מזה (האמנם?) חוצמזה בגלל זה אישפזנו אותה: שתקבל תמיכת נוזלים ללא הפסקה" באותו רגע התחשק לי לתת בוקס לחמור הזה שצוחק כאשר אני היסטרית, אבודה, מבוהלת, עייפה ודואגת. חבל שלא למדתי איזה אומנות לחימה הייתי מראה לו כמה עצבים יכולים להיות לאמא שלא ישנה 4 ימים ולילות. אבל הוא טעה. זה לא נמשך שבועיים, ולשמחתי אפילו לא שבוע.

איך רופאים ממשיכים לחייך ולצחוק מול אנשים שגוססים?

אחרי שלוש ימים כבר היה שיפור ניכר במצב (היא שלשלה "רק" כל רבע שעה) בשלב הזה כבר התחלתי למצוא זמן להבין מה קורה מסביבי: אני נמצאת בחדר מבודד. אין יוצא ואין בא. הרופא החליט (ובצדק) שהבת שלי בדיאטה, כך הגיע כל ארוחה מגש ענק עם צנצנת אורז קטנטנה באמצע. ואני? לא יכולתי לקבל אוכל (אני רק האמא) הציעו לי לרדת לקפטריה, אבל איך יכולתי להשאיר את הבת שלי לבד לכ"כ הרבה זמן? היא לא הייתה מספיקה לסחוב את האינפוזיה לשירותים משלשלת בכל החדר ואף אחד לה היה נכנס בו, לעזור לה... אז נשארתי בחדר. רעבה. רעבה, זה לא מילה. עד שנכנסה איזה אישה מהתחזוקה ובכיתי לה שאני מותשת ורעבה. היא הראתה לי את מטבח העובדים ושם הראתה לי פרוסות של לחם וגם ריבה. אוצר. מצאתי את עצמי כמו איזה פושעת, מתגנבת מדי פעם לחדר וגונבת פרוסה או שניים.

מי היה מאמין שאותו הלחם שאני לא מתייחסת אליו בבית, יהפוך ליקר יותר מזהב ויהלומים?

 לא הבאתי בגדים. לא חשבתי שהמצב ידרדר עד כדי כך, ומכיון שאמרתי לכל המשפחה להישאר רחוק (שלא ייידבקו) הם גם לא הביאו לי כלום. מצאתי את עצמי שוב גונבת (כן, הפכתי לפושעת מדופלמת) איזה פיג'מה מהבי"ח, ומכבסת את הבגדים שלי ביד עם שמפו של בי"ח.

כביסה ביד, ממש כמו בימי הביניים ללא מרכך או נוזל כביסה...

קליטה? אינטרנט? גם לא היה בחדר המבודד. כשלא הלכתי לישון בערב חשבתי לעצמי: פעם ראשונה שאני לא הולכת לישון בלי למרוח קרם לילה....למזלי היתה לי בתיק משחת שיניים קטנה עוד מגלוסיבוקס, מצאתי את עצמי מתלהבת מהמוצר הכי דפוק שחולק אי- פעם, אבל מסתבר שגם הכי שימושי. כשיצא לי לראות לשניה אחת את הפנים שלי במראה נבהלתי, אם הייתי מורחת מייקאפ לבן בוודאי הייתי נראית סמוקה יותר, אבל לאיזה אמא כבר היכפת איך היא נראית כשהיא דואגת לתינוק שלה? (פעם הייתי מתעצבנת על ההורים שלי שקוראים לי תינוקת , היום הם עדיין אומרים זאת. ואני ? אני מוצאת את עצמי מעצבנת את הילדים שלי גם כן ומקווה שבכל זאת יגדלו בריאים בנפשם למרות האמא המשוגעת שלהם) כישצאתי אחרי שלושה ימים , הרגשתי סחרחורת: הסתכלתי מסביבי ואמרתי לבת שלי: "זכרת שיש שמש ושמים בעולם? יו, תראי! יש גם אנשים!" והיא עונה לי:"יש גם פרחים! איך אני שמחה לצאת מהחור!" (של השירותים...) פתאום התחלתי להעריך את כל הדברים הקטנים בחיים שאנחנו לא שמים לב אליהם: שמייים עננים, שמש, עצים, אנשים, תקשורת (איזה כיף שהפלאפון שלי חזר לעבוד), אוכל (כן ממש למדתי רעב מהו, שם בבי"ח) הגעתי הביתה וליטפתי את מכונת הכביסה שלי. חיבקתי את המקרר שלי, ונשכבתי לרגע על מיטתי סתם כדי להיזכר מה זה לשכב על מיטה.

מי מאיתנו מחבק מקרר, ואומר תודה על זה שהוא כאן, מלא באוכל?

אני עוד לא יכולה להגיד שהבת שלי החלימה, מן הסתם ייקח לה הברה זמן להתאושש. אבל היא כאן איתי, וגם על זה למדתי להגיד תודה. הווייש ליסט שלי נמחק כליל. הוספתי לו כמה משאלות שלא היו לפני כן: שנהיה בריאים, שה' ישמור על הילדים שלי וגם שלכם, שלא נהיה רעבים, שלא נהיה בודדים או מבודדים,שהמכונת כביסה תעבוד, ואוכל להתקלח בבית , ולישון על מיטתתי, אה כן ותודה על עוד פוסט שיוצא! זה לא ברור מאליו. שום דבר לא ברור מאליו, בעצם. אז זה היה פוסט שאני אומרתת בו תודה! תודה, על כל הדברים הקטנים בחיים שאני לא שמה לב אליהם: תודה על זה שיש  לי איפור ותודה שיש לי גם טיפוח. תודה שיש לי את הזמן והבריאות המאפשרים לי להנות מהם! תודה לציבור קוראות שקוראות וקוראות ושוב קוראות אותי, תודה על החיים ועל הציפורים שמצייצות. תודה! ושוב תודה!