החייזר מהסופר-פארם

אני בטוחה שפגשתן בו פעם. אין מצב שלא חלפתן על פניו בלי לראות אותו, את החייזר של סופר פארם. מבנה פניו משולשות גופו צר וארוך, כיאה לחייזר הוא ירוק ומפחיד. בהנהלת סופר פארם כבר הבינו מזמן שכדאי להעמיד אותו בכניסה, כדי להפחיד את הלקוחות ולגרום להן לרוץ פנימה היישר לידיהן המסורות של הדיילות... מזל שלא כולן פחדניות. עמדתי מהצד והתבוננתי שעות בנעשה סביב החייזר. היו כאלא שנכנסו, הן לא לא שמו לב אליו בתחילה אך כשחלפו על פניו, ניתן היה לראות אותן פתאום קופצות בבהלה, חלקן אף מקימות צרחה משל היו רואות ג'וק מתעופף. אחרות,  עמדו ספטיות והסתכלו עליו בהתלבטות.  יכולתי לשמוע גם מרחוק את המחשבות שלהן  : to be or not to be... שאלה קשה,   אני מודה. היו גם את אלו, האמיצות שגם בחלומות הכי ורודים לא נוכל להגיע לקרסוליהן: הן הושיטו אליו את היד בהיסוס מה, אני באמינה שבתוך תוכן עדיין קונן בהן החשש שמא הוא יפתח בפתאומיות את הפה...אך לבסוף הן הושיטו את היד, אני מקנאה בהן, הייתי רוצה גם אני להיות אמיצה שכזו. אני אישית, הייתי בין הספטיות נעמדתי מולו כל פעם מחדש. יום אחד כמעט הושאתי את היד, אבל בדקה ה99 משהו עצר בעדי: אולי המחיר, אולי הצורה, אולי הפחד, מה שבטוח זה שלא קניתי אותו.

קיבלתי אותו במתנה בתוך תיק איפור יפה. פתחתי את התיק והסתכלי עליו ביראה, אחרי כמה שניות נרגעתי והתפניתי לקרוא את הכותרת: מישל מרסיה. לא מכירה. יכול להיות שאם הייתי פוגשת אותו וחוקרת כמו שצריך הייתי מגלה שהוא  בן דוד של שכנה של הנכדה של האח של אחד הקוראים שלי... אבל לא, לא פגשתי אותו ואני לא מכירה אותו. סובבתי את המארז, שם מאחור חיכה לי סיפור דרמה שריגש אותי עד דמעות. סיפור שהיה, כך היה: מישל מרסיה ( כן, ההוא שאתם אולי מכירים מישהו שמכיר מישהו שמכיר אותו ...) בקיצור: למישל היתה ילדה מאוד חמודה. הוא היה אב מסור ונאמן. לבת החמודה היה שיער מאוד עיקש, כל פעם שסירקו אותו נתלשו אינסוף שערות מראשה. זה היה כ"כ כואב! היא ניסתה להישאר גיבורה, באמת שהיא ניסתה. אך הכאבים היו חזקים מדי והיא בכתה כל פעם מחדש, וליבו של האב בכה יחד איתה. הוא החליט לשים לזה קץ. אחרי שנים של מחקר הוא פיתח את החייזר הירוק, מדובר למעשה במסרק שמתיר קשרים ללא כאב, הוא רשם פטנט, ומאז הוא וביתו חיים להם בשלום. היא התחתנה עם נסיך נולדו להם מלא ילדים והיא מאושרת עד לעצם היום הזה. אני מקווה ששרדתם את ההתרגשות כי הסיפור לא נגמר בזה: חזרתי הביתה עם הדבר הירוק הזה. הבת שלי שהתנפלה על השקיות ולרגע שכחה את נשיקת ברוכה הבאה, חקרה אותי ישירות :" אמא, מה זה הדבר הירוק הזה?" למרות העייפות התיישבתי לרגע לצידה וסיפרתי לה את כל הסיפור. סיפרתי לה שאני לא מכירה את מישל מרסיה, סיפרתי לה שהבת היפיפיה שלו התחתנה עם נסיך. עם כל הכעס על זה שהוא לא הזמין אותי לאירוע שלו אני מאושרת מכך שביתו חיה לה באושר...היא הקשיבה לכל הסיפור, אחרי זה ניסתה את המסרק ואמרה : " נכון זה לא כואב!" אז זהו זה היא אימצה אותו. הייתי צריכה לשמוח מזה שמעתה גם הבת שלי תחיה לה באושר. מי יודע עם שיער יפה שכזה אולי עוד ידפוק על פתח ביתי נסיך רכוב על סוס לבן? אולי אפילו יהא זה המשיח רכוב על חמור? אלא שאז נכנסה לתמונה הבת השניה וכמו אחיותיה של סינדרלה, השניים נכנסו לויכוחים אינסופיים מי תזכה להסתרק כל היום במסרק: קשה לי במילים פשוטות לתאר את האנדרלמוסיה ששרה בביתי באותה שעה: חפצים החלו להתעופף לכל עבר, שערות נמשכו, ונתלשו, מזל שהמסרק לא תולש שערות אחרת הייתי הופכת להיות אמא לבנות קרחות, איזה בושות! נזכרתי שנשים זוכות לגן עדן בזכות הצער שיש להן מגידול ילדים והגעתי מיד למסקנה שמישל מרסיה הכפיל ברגע את הסיכויים שלי להגיע לגן עדן, וכל מי שרוצה להגיע לשם אולי כדאי לה לרכוש אותו בדחיפות (את המסרק, כמובן! נו, מה חשבתן?) . זה עובד ככה: אם יש לכם 10 ילדים אז יש לרכוש מסרק  אחד בלבד לכולם. אם לעומת זאת יש לכם ילד אחד אז כדאי ללכת לנגר שיחתוך את המסרק לשליש. אני בושה ונכלמת אך בכל זאת אגלה לכם סוד: אני ויתרתי על הגן עדן שלי ורצתי לקנות עוד מסרק אחד וגם מראה אחת לנפש  לכל קיר בבית. מה שכחתי לספר לכם שכבר לא יכולתי להתאפר כי כל עמדות המראה אוישו? טוב אני באמת מבקשת את סליחתכם, כל הסיפורים הללו עייפו אותי.

אז לסיכום, והפעם ברצינות: הבנות שלי השתגעו מהמסרק. אני מאמינה שהסיפור עזר, ובעיקר שצעירות אוהבות ג'ימיקים, צורות מוזרות וצבעים בולטים. אני למרות שאני בגיל 20 +קצת שנים :-)    כנראה שאני מתחילה להזדקן. הסתבכתי על המקל העבה, ולא הצלחתי להחזיק אותו כמו שצריך. עצבן אותי שאני לא מרגישה כלום כשאני מסתרקת. זה נתן לי תחושה שאני באמת לא מסתרקת. נו באמת ,  come on ! שלושים שנה ( אופס, סליחה 20 ועוד קצת...) כואב לי כשאני מסתרקת, באיזה זכות אתם באים לבלבל לי את החיים? מי נתן לכם בכלל רשות לבוא ולהתערב לי בהרגלים? אז לא. זה לא בשבילי .למרות שאני מאוד מרוצה מכך שהבנות שלי התחילו להסתרק ומכך שאני לא צריכה להוציא את השערות שלהם מן המסרק. מה, לא סיפרתי לכם שהשערות לא נקשרות למסרק? טוב, שכחתי. אמרתי לכם: כל הסיפורים האלא עייפו אותי...אולי באמת הגיע הזמן לכתוב את המילה האחרונה של הסיפור:
 END.
 תדדדדדדדדדדם.
זה סוף הסיפור על החיזזר הירוק, מקווה שנהנתן...